דודי אמסלם, משפט חוקתי ומסורת

רבים שאלו אותי מפני מה אינני תולה את התעודות שלי במשרד (ויש הרבה) ואת מקומן תפסו תמונות של רבנים? 
זו תשובתי הקצרה, כי הם הם – חכמי ישראל, מהווים התעודה לדרך שלי, בדרכם אני מאמין, גם אם לעיתים קשה לי דעה זו אחרת בכתביהם, מהם אני חי, דרכם אני נושם, הללו; התעודה שלי. 
לשיטתי כך צריכה להיות דרכם של יהודים באשר הם יהודים. אגב אעיר, גם אם לא על דרך של קיום המצווה הסימבולית המשתקפת מדרישת האל אשר מצאה לה ביטוי בדברי חז"ל, ובתורם אצל חכמי הדורות, אין בכך כדי להעלות או להוריד מעצם החובה הקיומית לעסוק בהם תדיר. 
יש אשר יעידו או יחציפו ויטענו כי אני מ"מנשקי הקמעות, עובדי האלילים והמשתחווים ומשתטחים על קברי קדושים" שמא כן? ואם כך, גאה אנכי ומודה אני על שאינני רק קומץ, אך לו הייתי ככזה, עדיין הייתי מחבק את הקומץ אשר הקוראן בחר לפתוח דבריו, בסוּרַת אל-פַאתִחַה (פסוק שביעי), בתפילה ובבקשה כי לא יהיו מאלה אשר האל "כועס עליהם" ויש גורסים אשר "החמה אינה זורחת מעליהם יותר" כי עזבו דרך השם יתברך, והמפרשים שם סוברים כי הקוראן מדבר על היהודים, ובשים לב כי אין הבדלה בין יהודים אשכנזים למזרחיים שומרי מצוות אם לאו, אלא הגדיר אותנו כפי שאנו צריכים להגדיר את עצמנו, ללא פילוג, ואתמה בחשש ובזהירות שמא הקוראן דיבר על אלו אשר סולדים מאותם "מנשקי הקמעות החשוכים", לאלו אשר הם רק – "קומץ" (ראו ערך : נאום הקומץ של יאיר גרבוז).

בשבועות האחרונים עדים אנו להתעוררות מצד חבר הכנסת דודי אמסלם אשר תוקף את נשיאת בית המשפט העליון, טיעוניו נובעים מתוך גישתו כי קיימת הפליה על רקע עדתי, כדרכו שלו הוא מציג את הקושי והנזק שנגרמים עקב מציאות שכזו, מבלי להידרש לקביעת מסמרות אשאל בפשטות, האם העדר ייצוג הולם בתפקידי מפתח, החל מקום המדינה וכלה בימנו אנו, לבני עדות המזרח, לא מעיד על הפער שקיים? 

בנוסף, האם אלו שיושבים בתפקידי המפתח לא חוששים עת כותבים בשבחיה של הזכות לשוויון שעה שמשום מה, היא נעדרת מהיכלי בית המשפט עצמם? 

הזכות לשוויון, כאנטי תיזה להעדר השוויון ששורר בעולם, השאיפה הנצחית, הידיעה השכלית והרצון האלוקי מצויים בידיעה כי אנו כבני אדם שווים, וכאשר מופר האיזון טבעי כי תתעורר מחאה על העדר השוויון, לעיתים אלימה ולעיתים שקטה, אך טבעו של האדם מחייבה, ולכן אני כצופה, מתפלא על מה קצפם של אלו הסולדים מאמסלם? 

האם בשל הדרך בה הוא מביע את עצמו? טענה זו עלתה מפי רבים בנוגע לזמר המזרחי (הזול כך טענו), עת שכחו כי בזמר העברי, בו הם מתגאים, לו מלודיה מלבבת, קיימות מילים הגובלות בהטרדה מינית ולעיתים עידוד למעשים חמורים יותר (ראו דן אלמגור ושירו כשאת אומרת לא למה את מתכוונת? ראו שלישיית גשר הירקון בשירם אהבת פועלי בניין). 

אני חושב שמי שרוצה יכול לסנן את דרך ההתבטאות וממנה לבור את הבר מהתבן ולגלות כי בדבריו של מר אמסלם כאב רב אשר נובע מתחושת קיפוח של שנים, ואל לכם להשתמד בטיעון גולדה מאיר בהשאלה להפליית נשים, כי הנה יש ראש ממשלה אישה, כי אין זה מייצג ואין זה מלמד אלא פופוליסטי בלבד. 

למי שרוצה לפגוש תחושה זו ביתר שאת יכול להבחין בתגובה של השופט בדימוס אהרון ברק כשנשאל מה דעתו על החלטת השופט אדמונד לוי בתיק בו כתבו פסק דין יחד, שם ניכרת, לטעמי, גאוותו ועליונותו של מי שהגיע משכונת הפחונים ברמלה, ולכן לשיטתו פסק דינו היה כפי שכתב אותו (ראו בתוכנית שופטים בשר ודם). 

מדבריי ניכר כי הפילוג קיים בנו ואין מר אמסלם יכול לשנות אותו או להסלים אותו, אלא בסך הכל להציג אותו כתופעה כואבת, אשר אם נתכחש לה רק נפסיד. אל לנו להתמם, די לנו בעצם הצגת הבעיה כדי שזרעי הפתרון יתחילו לנבוט בדור הבא.