כתב הגנה – מדינת ישראל חלק ב'

מבוא:

בשבוע שעבר כתבתי מענה לאשמה המופנית כלפי ישראל, והיא: כי ישראל היא מדינה כובשת, קולוניאלית ואימפריאליסטית, היום אעסוק בשתי האשמות נוספות.

האשמה: יהודי אירופה עקרו את הפלשתינים ממקומם בארץ ישראל.

מענה לאשמה: כפי שכתבתי במאמר הקודם[1], הפליטים שהיגרו למדינת ישראל עשו כן על מנת להציל את עצמם ממתקפות אנטישמיות שפקדו את אירופה ולא במטרה להשליט את תרבותם, דתם, כוחם ו/או כל מניעה המזוהה עם כיבוש כזה או אחר, גם מספרם המועט, כ – 10,000 פליטים יכול להעיד על כך.

מעבר לכך, חשוב לתאר את המציאות הפיזית והדמוגרפית ששררה בארץ ישראל באותה תקופה, והיטיב לתאר זאת מאר טוויין, אשר ביקר בארץ בשנת 1867, אביא את לשונו:

" מראות מרגשים...אינם נראים עוד בעמק (יזרעאל). אין ולו כפר בודד אחד בכל שטחו – לא בטווח של חמישים קילומטרים לכל כיוון. ישנם שניים או שלושה מקבצים קטנים של אוהלי בדויים, אך אין ולו התיישבות קבע אחת (הדגשה לא במקור – ל.א.). יכול אדם לרכוב כאן חמישה-עשר קילומטרים ולא לפגוש נפש חיה...לשם כך בואו לגליל...מדבריות בלתי מיושבים אלה, תלוליות השממה הללו בצבע החלודה, אשר לעולם, לעולם, לעולם, אינן נפטרות מבוהק השמש שבתווי המתאר הקשים שלהן, ואשר מתפוגגת ונעלמת לכדי פרספקטיבה מטושטשת; אותה חורבה נוגה של נחום; אותו כפר אדיוטי, טבריה, הנם תחת ששת הדקלים האבלים שלו...הגענו לתבור בבטחה... לא ראינו שום אדם לכל אורך המסלול... נצרת אומללה... ירחיו המקוללת היא למעשה עיי חורבות מעופשת, ונותרה בדיוק כשהייתה לאחר הנס שחולל יהושע לפני יותר משלושת אלפים שנה; בבית לחם ובביתניה, בעוניין ושפלותן, אין דבר העשוי להזכיר כי פעם ידעו את ה כבוד הרב שבנוכחות המושיע; את אותה נקוד המקודשת שם השגיחו הרועים על עדריהם עם ליל, ואשר בה שרו המלאכים "כבוד לאלוקים במרומים, ושלום עלי אדמות בקרב אנשי רצונו", אין פוקד שום יצור חי...שם האזינו פעם אלפי בני אדם לקולו של המושיע ואכלו מלחם הנס [כוונתו לתקופת בית המקדש, הוספה שלי, ל.א.] נמים בדממת הבדידות, המאוכלסת רק על ידי עופות דורשים ושועלים"[2]

יוער כי המתואר לעיל נכתב ולא על רקע סכסוך זה או אחר, אלא על רקע המציאות הפיזית והדמוגרפית כפי שראה אותה הכותב, והיא מתארת בעצם מקום שומם ללא איש, ככה שלא ברור את מי גירשו הפליטים המעטים שהגיעו לארץ.

פרמטר נוסף יש לשים עליו דגש בבואנו לבחון את האשמה כנגד גירוש פלשתינים מישראל היא החובה שלנו להגדיר מה היא ישראל של אותה העת, כלומר איזה גבולות הגדירו את ישראל ככזו?

כבר כאן יודגש כי ארץ ישראל בתקופה אליה טוענים המאשימים, הייתה נעדרת גבולות גיאוגרפים ברורים, היא לא הייתה ישות פוליטית במובן מעשי כלשהו. בשלטון העות'מאני (1516-1918) הייתה ארץ ישראל מחלוקת לכמה מחוזות שנקראו סנג'אק, כל אחד מהם היה מחולק ליחידה מנהלית ששמה היה וילאייט, כך שהלכה למעשה לא הייתה הגדרה ברורה מה היא ישראל, ומתוך שכך לא ברורה האשמה כי הפלשתינים הם אותם אנשים אשר ישבו במקור בשטחי אומת פלשתין.

בנוסף לכל האמור ליעל, רוב הקרקעות אשר בסופו של דבר נמסרו לישראל בתוכנית החלוקה היו של בעלים שלא היו גרים כלל ועיקר במדינת ישראל.

כך לדוגמה מניתוח מקצועי של רכישת קרקעות בין שנת 1880 לשנת 1948 קבע כי שלושה רבעים מן החלקות שרכשו יהודים נקנו מבעלי קרקעות עתירי רכוש ולא מאלה שעיבדו את האדמה[3] , אם לא די בכך, ברי לכל כי היהודים היו רוכשים את הקרקעות במחיר מופקע, ולכן לא ברור על איזה גירוש מדובר, אלא שהיה זה ניהול משא ומתן בריא ולגיטימי בין שני צדדים, אולי אפילו אפשר לראות זאת כניצול הפליטים היהודיים שלא היה להם ברירה אלא להציל נפשם ולרכוש קרקעות במחירים מופקעים, עם כל המשתמע מכך.

עוד בתקופת התנ"ך מסופר על מקרה דומה בו אברהם אבינו רוכש מעפרון את מערת המכפלה בסכום יקר לאין שיעור, והכל מתוך רצון לשלם עבור מה שעתיד להיות שייך לו מכוח הדין, ויוצר בכך קניין גמור שיש לו השפעה כלפי כולי עלמא.

אם לומר את האמת, לא חושב שיש חוקר שיכול להצביע על זמן מדויק, בו ישבו פלשתינים בגבולות ארץ ישראל של היום ומישהו גירש אותם, קריאה של אנציקלופדיה בריטניקה  (מהדורה 1911), במאמר של החור איש אוקספורד רוברט מקאליסטר, תיארה את אוכלוסיית ארץ ישראל כמורכבת מקבוצות "אתנולוגיות" שונות ומשונות הדוברות "לא פחות מחמישים שפות", מאן ש"כתיבה תמציתית" על "האתנולוגיה של פלשתין" היתה משימה מטילת מורא בייחדו לאחר ההגירה ממצרים, "שעדיין קיימת בכפרים".

לאור כל המופרט לעיל, נראה כי האשמה שיהודים גירשו פלשתינים מאדמת ארץ ישראל היא לא מדויקת בלשון המעטה.

במאמר הבא אעסוק במעמדה של הצהרת בלפור לפי הדין הבינלאומי.

לידור איזון, עו"ד

לפגישת ייעוץ: 0507-331-551