פסח, חירות וחוק המעצרים

פסח, חירות וחוק המעצרים


מבוא


בשבועות האחרונים הייתי עסוק יותר מכל, בהליך מעצרים קשה, שראיתי בו, יותר מכל השגחה פרטית בה אני רוצה לשתף אתכם, אך טרם אעשה כן, אציין במספר מילים כי חג הפסח מזוהה יותר מכל עם חירותו של האדם, חירות אשר מכילה בתוכה מספר תכונות שיחדיו עולות הן כדי המילה "חירות", בשונה מהמילה "חופש".

תכף אעמוד על השוני, אקדים אחרית לראשית ואציין כי לטעמי השימוש במעצרים במדינת ישראל עולה על הנדרש, היד קלה על ההדק שלא לצורך ולכן אני קורא לשינוי חוקי בנושא זה, ועוד קודם לכן קורא לבית המשפט לשנות אורחותיו בנידון, הכל כפי שיפורט להלן.  

חוק יסוד כבוד האדם וחירותו

בשנת 1992 חוקקה הכנסת את חוק יסוד כבדוה אדם וחירותו, חוק אשר יש בכוחו לבטול חוקים אחרים כאשר הם מתנגשים הזכויות המנויות בו. בין זכויות אלו  ניתנה הבכורה דווקא לחירותו של האדם, כאשר מטרת החוק מתוארת באלו המילים: "חוק-יסוד זה, מטרתו להגן על כבוד האדם וחירותו, כדי לעגן בחוק-יסוד את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית" (סעיף 1א' לחוק), כלומר: חירות האדם היא נר לרגלי החוק ברמה הכללית, לאורה יתפרשו חוקים במדינת ישראל, כמו כן, ברמה הפרטנית יותר קובע החוק כי: "אין נוטלים ואין מגבילים את חירותו של אדם במאסר, במעצר, בהסגרה או בכל דרך אחרת" (סעיף 5 לחוק), רוצה לומר: לא רק שהחירות היא ערך עליון, נשמת אפה של הדמוקרטיה, אלא שאין לפגוע בה באמצעות מאסרים או מעצרים אלא רק וכאשר הדבר נעשה באמצעות "...חוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש, או לפי חוק כאמור מכוח הסמכה מפורשת בו" (סעיף 8 לחוק), ובמילים פשוטות, אם אין לי הוראה חוקית מפורשת שמצווה עלי לאסור אדם, לעצור או להסגיר אין אני יכול לעשות כן, וגם כאשר אני עושה כן – עלי לעמוד במבחן המידתיות, שבתוכו אני צריך לשאול את השאלה המרכזית והיא – האם קיים אמצעי שפגיעתו פחותה, שבעזרתו אני יכול להגשים את מטרת הפגיעה בחירות אך בד בבד לשמור על אינטרסים ציבוריים כמו ביטחון, ענישה וכדומה.


חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), תשנ"ו-1996[1]

חוק המעצרים מאפשר למדינה להגביל את חירותו הפיזית של האדם באמצעות מעצר או מאסר שעה שהוא מבצע עבירה שהחוק אסר עליה ככזו. ההבדל בין מעצר למאסר מתבטא בעיתוי ובסטאטוס, בעוד שמאסר מתייחס לתקופת ריצוי עונש של אדם שהורשע בדין ונגזר דינו, מעצר הוא שלב ראשוני יותר, בו עומדת לעצור חזקת החפות, הוא עדיין לא הורשע אלא שיש צורך (לטעם המדינה) להחזיקו מאחורי סורג ובריח, כך לדוגמה פלוני חשוד בגניבה, יכול והוא יעצר לצורך חקירה ולאחר מכן, כאשר החקירה תסתיים הוא ישוחרר לביתו. שלבי המעצר מתחלקים בעיקרם לשלושה:

מעצר ימים – זהו מעצר שמתבצע לצורך חקירת החשדות, המדינה מכניסה את החשוד לכלא על מנת שלא ישבש את החקירה וייפנה לעדים, ישפיע עליהם, יסתיר ראיות ועוד.

מעצר ביניים – זהו מעצר לצורך כך שהמדינה תכין כתב אישום, מעצר זה לא יעלה על חמישה ימים, ולאחריו המדינה תגיש כתב אישום כנגד החשוד ומעתה הוא ייקרא נאשם, כלומר: המדינה סוברת שיש לה את הראיות להרשיע אותו בדין.

מעצר עד תם ההליכים – המשמעות של מעצר זה היא מרחיקת לכת, הנאשם נשאר בכלא עד שייגמר משפטו, אני מזכיר, נאשם זה עדיין לא הורשע ועומדת לו חזקת החפות.


ביקורת על חוק המעצרים

בחודש האחרון ניהלתי תיק מעצרים, מסקנותיי הינן כי היד קלה על ההדק, הרשות השופטת איבדה את חושיה והיא מקלה ראש בהארכת מעצר שלא לצורך, כך לדוגמה, מעצר ימים מוארך שלא לצורך, זאת מפני שהמשטרה מבקשת לקבל ימים רבים לצורך חקירת החשודים. עם כל הכבוד, במשך חמישה ימים החשודים שפגשתי נחקרו פעמיים בלבד, וגם זה נעשה בעצלתיים, אם כן, מה עלינו לעשות? על הרשות השופטת לקצר את משך החקירה ולא משנה איזה מחיר זה יגבה, אם המשטרה צריכה כוח אדם נוסף שתעשה כן והחשודים לא יישלמו מחיר על העדר בכוח אדם ו/או בפועלות שניתן לבצע אותן גם כאשר החשודים נמצאים במעצר בית.

אם לא די בכך, מצאתי כי מעצר ביניים מתבצע כמעט באופן אבסולוטי, כעניין של מדיניות, כאילו שככה צריך להיות, ולא היא – אין שום בעיה שהתביעה ו/או הפרקליטות יגישו כתב אישום אך שיעשו כן שעשה שהחשודים שוהים בביתם, אין כל הצדקה לכך שמעצר זה מתבצע באופן כמעט אוטומטי, בבחינת מצוות אנשים מלומדה, נזכיר כי בשלב זה הסתיימה החקירה ויש בידיי המדינה את כל שהיא צריכה כדי להגיש את כתב האישום, אין תלות בין הגשת כתב האישום לבין הישארותם של החשודים מאחורי סורג ובריח, למעט אם יש צורך להשאירם מאחורי סורג ובריח עד תם ההליכים, ומה הכוונה ?


כאשר יש ראויות לכאורה לביצוע העבירה ומתוך שכך נשקפת סכנה לציבור הרי שישנם מקרים, שצריכים הם להיות חריגים מאוד, בהם הנאשמים יישארו מאחורי סורג ובריח עד שיוכרע דינם, אם לזיכוי – יחזרו לביתם, אם לאשמה – ייגזר דינם. חשוב להדגיש כי אין זה מתפקידו של המעצר להוות מקדמה על חשבון העונש, רוצה לומר: גם אם מדובר בנאשם ברצח אין צורך להשאירו מאחורי סורג ובריח, אלא רק וכאשר הוא מהווה סכנה לציבור ואחת מעילות המעצר[2] עד תם ההליכים מתקיימת לגביו, או אז, אין זה ראוי שאדם, שחזקת החפות עומדת לו ינהל את משפטו כשהוא עצור, היכולת שלו לניהול הליך תקין נפגעת בצורה בלתי מדתית, זכותו להליך הוגן ועמידה מול מערכת כל כך משומנת כמדינתנו, נפגעת בצורה בלתי מדתית, ולכן, הכלל חייב להיות כי שחרור עדיף על מעצר וזאת גם אם המדינה תשקיע משאבים רבים לצורך כך.

לא למיותר יהיה לציין כי המחוקק היה ער לכל הנקודות שאני מעלה, ובסעיפים 13, 21 ו – 23 לחוק המעצרים הוא חייב את הרשות השופטת ואת המשטרה, לבחון האם קיימת חלופת מעצר טרם קבלת החלטה על מעצר מאחורי סורג ובריח!!! לומר לכם שזה קורה? לטעמי לא.

הפרקטיקה המקובלת היום היא שכמעט כל בקשת מעצר ימים מטעם המשטרה מתקבלת בחיוב וקל וחומר מעצר ביניים. באשר למעצר עד תם ההליכים בתי המשפט מנהיגים פרקטיקה הרסנית שרומסת את הזכות לחירות, פרקטיקה זו הינה שליחת הנאשמים לתסקיר מבחן על ידי קצין מבחן, שהוא עובד סוציאלי.

בדרך כלל לוקח לקציני המבחן כחודש וחצי להגיש תסקיר באשר למסוכנותו של הנאשם, ובזמן זה הוא שוהה מאחורי סורג ובריח, יוער כי אין בתי המשפט מחוייבים לתסקיר והוא מהווה המלצה עבורם.

הלכה למעשה מעצרים של נאשמים מוארך הואיל והרשות השופטת מחפשת מעין גיבוי חיצוני להחלטות שלה, דבר שלא ראוי שיהיה והוא נוגד את הוראות חוק המעצרים שמחייב את בית המשפט בעצמו לשמוע את הצדים טרם החלטה בעניין מעצר עד תם ההליכים.  

הפרקטיקה צריכה להיות בצורה הבאה: ראשית, בית המשפט צריך להתרשם באופן בלתי אמצעי מהנאשמים והמשפחות שלהם שלעיתים מהווים משמורנים שלהם בתקופת מעצר הבית, רק וכאשר בית המשפט לא מצליח לקבוע האם הם מסוכנים או לאו, יכול הוא לשלוח לתסקיר מבחן, אך לא די בכך, עליו להגביל זאת בזמן קצוב שיעמוד במבחן המידתיות אותו ציינתי בראשית דבריי, כך הייתי מציע שמעצר זה לא יעלה על 7 ימים, ככל והוא עלה, בית המשפט יצטרך לקבל החלטה לפי ראות עיניו עם כל המשתמע מכך, אין זה ייתכן כי בשל שיקולים בירוקרטיים נאשמים יישלמו בחירותם במלוא מובן המילה. וזה המקום להבחין בין חופש לחירות – בעוד שחופש הוא תוצר פיזי הקשור במיקומו של האדם, החירות מסמלת לא רק את מקומו הפיזי אלא ובעיקר את מקומו התודעתי, כאשר אני עוצר אדם בפעם הראשונה ו/או השנייה, שהוא ללא עבר פלילי, ומכניס אותו לתא מעצר עם אנשים שהפשיעה היא לחם חוקם, הרי שאני לא רק שולל לו את החופש אני שולל לו בעיקר את החירות, אני סוגר את תודעתו, את נפשו, נשמתו ולעולמי עד דבר זה ילווה אותו. וכאן אני מציע עוד הצעה כי מעצר ראשוני או שני לא יתקיים בתאי מעצר שכאלה, ניתן ויש בעולם מקומות בהם מעצרים מסוגים שונים מתבצעים בבתי מלון וכדומה וראוי שכך גם יהיה אצלנו.


לסיכום אתפלל כי אנו, שחוקקנו את חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, נדע ליישם אותו בעמקות שקיימת בו לאור ההיסטוריה שלנו, כמדינה יהודית ודמוקרטית.


לידור איזון

לפגישת ייעוץ – 0507-331-551



[1] להלן: "חוק המעצרים"

[2] להרחבה ניתן לקרוא את סעיף 21 לחוק המעצרים