שופטים בשר ודם

אתמול חברי הטוב והיקר, עורך הדין רפאל כהן, שלח לי קישור של תוכנית ששמה שופטים בשר ודם.

התוכנית דנה בפסקי דין אקטואליים שיצאו תחת ידו של בית המשפט העליון בשבתו כבית דין גבוהה לצדק (בג"צ), תוך שהמראיין שואל את שופטי בית המשפט העליון מה דעתם בראיה רטרוספקטיבית, על פסקי הדין שיצאו תחת ידם בתקופת כהונתם.

בנוסף, המראיין הקשה רבות בדבר המתח שקיים בין הרשויות, הכנסת והממשלה, לבין הרשות השופטת, ומתוך שכך שאל וחיפש לדעת מה סוברים השופטים אודות מעמדו של בית המשפט העליון.

צפיתי בתוכנית בכמיהה, כאילו ממתין לכל מילה ומילה שיוצאת מפיהם של שופטי בית המשפט העליון בדימוס, ועתה, אשתף אתכם בתחושות שמלוות אותי לאחר צפייה שערכה כמעט שעתיים.

דת, מדינה ובית המשפט העליון:

אחד מפסקי הדין המכוננים בנושא דת ומדינה היה בג"צ כביש בר אילן, המחלוקת שהתעוררה נסובה סביב זכותה של עיריית ירושלים לחסום את כביש בר אילן, שהינו כביש מרכזי, כך ששומרי המצוות המתגוררים בשכונה זו יוכלו לשמור על צביון השבת בהתאם למסורת היהודית, ולא רק במובן הפרטי שלה, אלא ובעיקר במובן הכללי שבה, כך שזכותו של מי שאינו שומר שבת, לנסוע בכביש זה בשבת, תישלל.

פסיקתו של בית המשפט העליון, שחלק משופטיה שהכריעו בתיק היה אהרון ברק, הייתה צריכה למצוא את נקודת האיזון בין הזכות לחירות – חופש התנועה, לבין חופש הדת של שומרי המצוות. בית המשפט העליון קבע שהזכות לחופש הדת גוברת על הזכות לחירות במובן זה שכביש בר אילן ייסגר לתנועה מכניסת שבת ועד צאתה, כך שהלכה למעשה בית המשפט (החילוני) שמר על קדושת השבת מכוח עקרונות המשפט (החילוני), ויש בכך בשורה טובה והיא – שיש לבית המשפט העליון את היכולת לאזן בין נטיותיו הטבעיות (שופט חילוני) לבין הבנתו המשפטית שמחייבת אותו לשפוט לפי עקרונות המשפט, כלומר: שופטי בית המשפט העליון שישבו בדין הצליחו להכריע לפי אמות מידה משפטיות בשונה מאמות מידה אישיות ויש בכך בשורה גדולה, אך לא לעולם חוסן.

סמכות בית הדין הרבני:

בניגוד למפורט לעיל, המראיין דן בהלכת בבלי, שעניינה בחווה בבלי שהתגרשה מבעלה בבית הדין הרבני, וזה פסק בהתאם למשפט העברי, כי אין לגברת בבלי חלק ברכושו של בעלה, וזאת בניגוד להלכת השיתוף מכוחו של מהשפט  האזרחי.

על החלטה זו עתרה בבלי בפני בית המשפט העליון, מי שכתב את פסק הדין היה השופט אהרון ברק, שם הוא הכריע כי על בית הדין הרבני לחלק את הרכוש בהתאם למשפט החילוני, היינו – לחלק את הרכוש של בני הזוג באופן שוויוני, חציו לאישה וחציו לבעל, זאת מתוך הלכת השיתוף שקובעת כי בני זוג שחיים יחד זמן ממושך, האישה במקרה הזה מגדלת את הילדים והבעל עושה קריירה, הרי לנו שמדובר במערכת יחסים שיתופית, בבחינת אתה שר החוץ ואני שרת הפנים ומה שצוברים, שייך לשנינו, כבר כאן יוער כי אני מברך ברכות רבות על פסיקה זו, אך אין בכך כדי למנוע ממני לבקרה בשבט.

מן המקובץ לעיל ניתן לראות שני פסקי דין, האחד מחזק את צביונה הדתי של מדינת ישראל ואילו השני מקצץ את סמכותו של בית הדין הרבני.

בנקודת ציון זאת אני מוצא את עצמי מבולבל, מחד אני מסכים ומברך, ברמה העקרונית, על פסיקתו של בית המשפט העליון בפרשת בבלי, מאידך אני מבין שיש בה גלישה וכרסום רב מסמכויותיו של בית הדין הרבני ככזה, ומה המשמעות המעשית של דבריי?

כאשר אני מקנה כוח לרשות, ובהחלטותיה יש משום פגיעה בעקרונות בסיסיים כמו הפרדת רשויות, סמכות המחוקק וכדומה, אזי אם יש בהחלטה זו משום הסכמה עקרונית שלי כאזרח, וזאת משום שהיא משרתת את הערכים עליהם אני מבסס את חיי, סביר מאוד להניח שאני אחזק ידה של אותה רשות, אך יש בכך משום חרב פיפיות, כי יכול והסמכות תישאר אותה סמכות, בעלת כוח ושררה, אך לא תמיד יהיו אלו אותם אנשים שאני רוצה שישבו בראש הרשות, ואז מה? אלו יפעלו מכוח אותה סמכות ששירתה את האינטרסים שלי ויקבעו את שאיני רוצה?

דמו בנפשכם כי ש"ס מקבלים 32 מנטדים, ובדרך לא דרך מצליחים לגרום לכך שתשלוט הגמוניה ספרדית חרדית בבית המשפט העליון, מה אז יהיה על הציבור? האם גם אז הוא יצדד בכוחו של בית המשפט העליון ככזה? כך לדוגמה האם הציבור יצדד בהחלטותיו לבטל חוק שמתיר מכירת חזיר? האם הציבור יצדד בו אם יקבל החלטה שתאסור על נסיעה בשבת לכל תשובי ישראל? התשובה לכך ברורה, ומתשובה זו ניתן ללמוד על מקומו של השופט בחברה הטרוגנית כישראל, ועל החשש שלנו כאזרחים מכוחו הבלתי מבוטל של בית המשפט העליון, ואומר לכם זאת אני הקטן שכל כך נהנה ומצדד ברוב פסיקותיו כראה וקדש, כי טעם טוב יוצא מהם, טעם של צדק ויושר. 

לידור איזון, עו"ד 

לפגישת ייעוץ - 0507-331-551 

למאמרים נוספים : https://www.lidorlaw.com/index.php?route=blog/category&article_category_id=65