עקרון החוקיות

עקרון החוקיות מוגדר בסעיף 1 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 בזו הלשון:

רובם של המשפטנים מזהים את עקרון החוקיות במשפט הפלילי בהתייחס לדרך הלשונית שמגדירה את העבירה – עליה להיות ברורה ופשוטה.
 ולעונש שבצידה – להיות מוגדר וברור שידע האדם ממה להיזהר.

אך לא אלו בלבד הפרמטרים שיש להתייחס אליהם כאשר אנו מדברים דנים בעקרון החוקיות במשפט הפלילי, יש להתייחס למושגים נוספים כגון: עיתוי חקיקת העבירה ומקום עשייתה.
רוצה לומר: שהעבירה והחוק יוגדרו ככאלה לפי מקום וזמן עשייתם! לא למיותר יהיה לציין, כי מקום עשיית העבירה ועיתויה הם כלי שלוב ותוקפו של האחד תלוי במשנהו.

תנאים אלו כאמור הינם מצטברים, וכאשר חסר אחד מהם אין לראות מעשה כמעשה פלילי.[1]
מעמדו של עקרון החוקיות במשפט הפלילי: 
 
לידור איזון, עו"ד 
לפגישת ייעוץ: 0507-331-551 
למאמרים נוספים: https://www.lidorlaw.com/index.php?route=blog/category

" אין עבירה ואין עונש עליה אלא אם כן נקבעו בחוק או על-פיו "

אם לסכם את עד כה, עבירה שאינה מוגדרת בצורה ברורה, כזו שהאזרח במדינה יבין את האיסור שקיים בה, מתי מעשהו מהווה עבירה ובאיזה מקום היא מתגבשת, יכולה להיחשב כעבירה שאינה מתיישבת עם עקרון החוקיות במשפט הפלילי ומתוך שכך, אין לראות במעשה העושה (האזרח) משום עבירה פלילית.

לעקרון החוקיות ישנם פרמטרים נוספים, שלושה במספר, אפרטם:

פומביות העבירה לאזרחי המדינה – תחולתה של העבירה מותנת בפרסומה ברשומות, אם לא כן איך ניתן לדרוש מאדם להימנע מעשיית עבירה עוד לפני שהוגדרה ככזו ?!

הגדרה מפורטת לעבירה – זהו הגרעין המרכזי בעקרון החוקיות ועליו אשים דגש במחקר זה, תנאי זה מחייב הגדרה ברורה ומפורטת, כי אם לא כן לא יעזור לפרסם את העבירה ברשומות הואיל והקורא אותה לא יבין ולא ידע ממה עליו להימנע.
מציאות שכזו - עבירה שאינה מפורטת דיו, תוביל בהכרח, כי השלמת פרטי העבירה על כל פרטיה החסרים תעשה על ידי בית המשפט, דבר הפסול מעיקרו הואיל והוא מייצר עבריינות ולא מונע אותה.

פרשנות דווקנית לעבירה – קיימות שתי גישות פרשנויות, האחת – דווקנית, מתחקה אחר מילותיו של החוק, השניה – תכליתית, מחפשת אחר המטרה של לשון החוק, ובמילים אחרות, מחפשת מענה לשאלה – לשם מה חוקק החוק?

עקרון החוקיות מחייב כי בית המשפט ילך אחר הפרשנות הדווקנית, בכל הקשור בדיני עונשין, בית המשפט יחפש את הפרשנות הפשוטה, זו שהאזרח הבינה עובר לעשיית מעשיו. לא זו בלבד אלא שהוא ילך לפי העקרון כי יש לבחור את הפרשנות המקלה עם הנאשם הנידון בפניו, וגם זה כחלק מעקרון החוקיות.

לעקרון החוקיות מעמד בכורה במשפט הפלילי, על עורך הדין המייצג נאשם לעמוד על רגליו האחריות כאשר הוא נפגש עם עבירה שאין לה שיעור ואין לה קומה, אין לה התחלה ואין לה סוף, ובדרך הגנה זו, יהיה ניתן להציל, בלא מעט מן המקרים, את הנאשם מעיוות שקיים בהגדרת העבירה, אשר גרם לו להיות מוגדר כעבריין, על אף שאיננו כזה.

פסק דין אשד [2] מתאר נאמנה את הקושי שקיים בעבירה שנוגדת את עקרון החוקיות, עניינו של פסק הדין בחברת אוטובוסים שהואשמה בעבירה לפי סעיף 105 לחוק העונשין[3], וזו לשונו: "כל העושה מעשה העלול לגרום או להביא לידי היזק ציבורי יאשם בעוון."

השאלה המשפטית – מהו "היזק ציבורי"...? הרי בעצם כל עבירה שכלולה בחוק העונשין הינה סוג של היזק ציבורי, אז מדוע צריך עבירה כל כך ערטילאית שלכאורה כוללת את כל העבירות גם יחד.

הש' חשין קבע – היזק ציבורי הוא בעצם תקלה לציבור – מהתרגום האנגלי של העבירה mischief.

"עלול" – גם מילה זו הינה ערטילאית, לדעה אחת יכול מעשה להיחשב ככזה שעלול לגרום לתוצאה שלילית שיש להוקיעה, ולדעה אחרת - אותו מעשה יחשב ככזה שלא עלול לגרום לתוצאה שלילית.

הגדרה אבסטרקטית של עבירה פוגעת בשני עקרונות משפטיים:

1. עקרון הפרדת הרשויות – אין זה מתפקידה של הרשות השופטת "לחוקק עבירות" בדרך פרשנית, ואין זה ראוי שכך יהיה.

2. עקרון החוקיות במשפט הפלילי – כמפורט לעיל, אין מענישים אלא לפני שמזהירים, ובמקרה בו השופט מחוקק את העבירה תוך כדי כתיבת פסק הדין הוא בעצם מצדד בגישה ש"מענישים ואין מזהירים".

בפסק דין אשד, השופט זילברג היה בדעת מיעוט – לדעתו, עבירה המוגדרת בצורה כזו נועדה "לשמש "ממלא-מקום" וקולב לתלות בו (ולסתום) את הלאקונות (חלל ריק) השונות של החוק, הרי אין לך דרך פסולה מזו, ואין כמוה נוגדת את העקרונות השוררים בדרכי החקיקה והפרשנות של החוק. שנים הם עקרונות נכבדים אלה, המהווים נכסי צאן ברזל של כל מדינה דמוקרטית נאורה"

כידוע אנו חברה הטרוגנית, סוג של קיבוץ גלויות שלכל קבוצה מנהגים ודעות משלה, אותם אנו צריכים לכבד, הרי שברור כי דבר אחד יראה בפני קבוצה אחת "כתקלה" ואותו הדבר ייראה בפני הקבוצה השנייה "כתקנה" ופה טמון הפגם בהגדרת עבירה רחבה שיכולה להכיל בלשונה כל מעשה שיעשה האדם.

לכן בעניין זה מחליט השופט זילברג לקבוע כי "תקלה ציבורית" הינה תקלה הנגרמת באמצעות רשויות ציבוריות ולא מתוך הציבור על הציבור. (לדוגמא שיקרתי שגנבו לי את הארנק, גרמתי לרשות – המשטרה – לעצור אנשים סתם ולהרוס להם את החיים. "פרשת אליזבת מנלי" באנגליה.)

אגב, לא מן הנמנע לציין כי עבירה זו בוטלה מספר החוקים במדינת ישראל (וטוב שכך), ונושא נפרד הוא – מה ההשלכות של עבירה שבוטלה על מי שהורשע בה קודם לכן, ואדון בה במאמר נפרד.

חשוב לציין כי מפסק דין אשד עבר חוק העונשין תיקון יסודי המוכר בשמו, תיקון 39, תיקון זה שינה את החלק שדן בעקרונות דיני העונשין, שם נקבע בסעיף 34כא כי ניתן דין לפירושים סבירים אחדים לפי תכליתו, יוכרע הענין לפי הפירוש המקל ביותר עם מי שאמור לשאת באחריות פלילית לפי אותו דין." וכך ראוי שיהיה בהתאם לכל דין ודין שיש לעשות עם נאשם.